“Today no one calls me a Negro. I am completely Israeli” – Sport 5 – Sport 5


Already at the age of 16 and a half Blessing Afrifa Is an Israeli success story. Not only because at a young age he became the Israeli champion in the two most prestigious sprints there are, and along the way set national records for cadets, but thanks to his personal story that gives hope to anyone who has ever faced difficulties. Afrippa is the son of Ghanaian parents who came to a new land to give a better future to the next generation. They brought two children to Israel, and together they make up the only family unit, while the rest of the family is in Africa. “One of the reasons I do it is the family, that it will be good, and that if I am a high-level athlete, that they will have everything and everything they need,” Afrifa says in an interview with the sports channel.

“I’ve been through a big process since I was little until today. I’m proud of myself that I went through this process,” he continued. As a child, Afrifa suffered from racism. For about two years, when he was in the lower grades of elementary school, the children would tease him because of his skin color. “As a kid, it was not easy. Because you go through racism, derogatory words, Negro, black, all that stuff. It’s a very difficult word, when you ‘keep being told’ Negro Negro Negro ‘all the time. I would get hurt by it and unfortunately also cry from it, “I would not go to my parents or anyone and cry in front of him, I would keep it to myself because I like to show that I am strong. I was with myself, crying and then it would pass,” Afrifa said candidly. “I did not feel it was not fair, I thought ‘what is this thing’? ‘What did I do to you that you read like that?’

Afrippa came to athletics quite by chance. When he was 14, a teacher at the school advised him to try, and very quickly he found himself in the senior team of the Maccabi Tel Aviv Association. “I saw on the other side of the line in the stadium someone running very fast.”[ סיפר יגאל בלון, המאמן של אפריפה. אבל ההתחלה לא עברה חלק.  “כשהתחילו האימונים אני כל פעם אמרתי ‘בא לי לפרוש’, אמרתי ליגאל ‘עזוב אותי, לא בא לי להתאמן’. היה לי קשה גם פיזית וגם נפשית. לא ידעתי איך אוכל לקחת את עצמי בידיים, להתאמן חמש פעמים בשבוע, להשקיע. הייתה לי אמונה ממש נמוכה בעצמי”, נזכר אפריפה. “זה לקח כמה חודשים”, הסכים בלון והוסיף: “הייתה איזושהי תחרות שהתוצאה שלו הייתה ממש בינונית. גם בתחרות השנייה התוצאה הייתה לא משהו  מיוחד, אבל המשכנו לעבוד ואחרי שלושה חודשים הוא עשה את שיא ישראל החדש הראשון שלו”.

את החודש האחרון אפריפה לא ישכח לעולם. אם אליפות ישראל הייתה רגע השיא הספורטיבי בקריירה הקצרה שלו, הרי שהיא רק הייתה החותמת הסופית, שלושה שבועות אחרי שקיבל את האזרחות הישראלית עליה חלם במשך תקופה ארוכה. “אני שמח שזה סוף סוף קרה. הגיעה לי האזרחות”. זה אמנם עדיין מוקדם לנבא כמה מהר אפריפה ירוץ, אבל קצב ההתקדמות שלו משאיר טעם לאופטימיות. הבגרות שהוא מפגין, היכולת להתמודד עם הגזענות שעבר, והכריזמה השופעת שלו מראים שהוא לגמרי שייך. “היום, אף אחד לא אומר לי ‘שחור, כושי’. אני לא מרגיש שונה ממישהו. אני מרגיש ישראלי לגמרי. נולדתי פה, עברתי פה את החינוך, אני לא מרגיש לא ישראלי שנייה. אני מרגיש ישראלי שלם לכל דבר”, סיכם בנחרצות.


Please enter your comment!
Please enter your name here